רשימת אורח: על היחס בין הרשות המבצעת לאזרחים בארה"ב - אבנר סידי*

 

בציר הזה, של היחס בין הזרוע השלטונית המבצעת (הממשל) לבין האזרחים, קיימים הבדלים בסיסיים בארה"ב בין המשנה הדמוקרטית לזו הרפובליקנית. ההבדלים מתבטאים במיגוון של נושאים ותת-נושאים שיש בהם עניין לקורא הישראלי, שכן אפשר למצוא נקודות מקבילות ובעייתיות דומה משני צידי האוקיינוס. ההבדלים הבסיסיים בין שתי צורות המחשבה מתבטאים במיגוון תחומים כמו כלכלה, חוק וסדר, ביטחון בגבולות, והבעייה הבין-גזעית.

התערבות הממשל בכלכלה: "ראש גדול" בניגוד ל"ראש קטן"

אחד ההבדלים הבולטים בין התייחסותם של הדמוקרטים לזו של הרפובליקנים מתבטא בהבחנה עד כמה הממשל צריך להתערב בחיי האזרחים: Big Government VS. Small Government. הדמוקרטים דוגלים בהתערבות משמעותית של הממשל בחיי האזרחים (כולל שיעורי מס גבוהים יותר והתנגדות להגנה עצמית); הרפובליקנים דוגלים בהתערבות מינימלית. בנושא הכלכלי כבר הצגתי בפירוט רב (ראו רשימה קודמת בנושא התוכנית הכלכלית של ביידן)  את הצורך להעלות מיסים כדי לממן את התוכנית הכלכלית-רפואית שמציעים הדמוקרטים.  בניגוד להבטחותיו של הנשיא ביידן שלא להעלות מסים למשתכרים מתחת ל-400 אלף דולר לשנה, חישוב של עלות התוכנית הכלכלית שלו (BIDENOMICS) שנעשה על-ידי העיתון "וול סטריט ג'ורנל" מעריך שתידרש העלאת מסים בגובה 6,500 דולר לכל בית-אב בעשור הקרוב. זה גם מתיישב עם ההגיון הפשוט שאם אכן הנשיא יממש את תוכניתו לביטול הנחות המיסים שהנהיג טראמפ – מדובר יהיה בתוספת נטל של מאות עד אלפי דולרים לכל בית-אב.

התייחסות לשאלות של חוק וסדר

החברה האמריקאית היא חברה אלימה, מאז היווצרה במלחמה נגד השלטון הבריטי (כאשר הוכנס התיקון השני לחוקה התומך בהחזקת נשק חם בידי פרטים לצורך הגנה עצמית מפני פעולות הממשל או פעולות של אזרחים אלימים אחרים), דרך מלחמת האזרחים, וכלה במהומות בין-גזעיות הפורצות כמעט כל עשור במאה האחרונה. לכן השמירה על "חוק וסדר" כל כך חשובה בחברה אלימה זו.

הדמוקרטים תומכים בהתערבות נרחבת יותר של הממשל בחיי האזרחים בתחום חוק-וסדר מאשר הרפובליקנים, ומתנגדים בהתאם לזכות המורחבת של הפרט להגנה עצמית. אולם יש במימוש עמדה זו פרדוקס הנוגע למימוש העמדה הדמוקרטית הדוגלת ביתר-מעורבות של הממשל.  לדוגמא, בנושא השמירה על "חוק וסדר", במיוחד כשמדובר בהעדר תגובה להפרות חוזרות של הסדר הציבורי והפגנת איומים גלויים כלפי אישי ממשל מצד ארגונים או נבחרי ציבור הנמצאים בצד השמאלי של המפה הפוליטית, וכן כשזה נוגע לקבוצות אזרחים או ארגונים הדוגלים או נוקטים בדרך של אלימות (הכרוכה בביזה, הרס והצתות), תוך כדי וכתחליף להפגנות שקטות.  דוגמא נוספת לניגוד פנימי נוגעת לבלבול ולמסרים המנוגדים במימוש עמדה כזו של התערבות-יתר של הממשל בהשלטת חוק וסדר היא כאשר מובעת תמיכה בכיוון ההפוך המכוון לשינוי או הפסקת מימון המשטרה, כלומר הסרת התמיכה הממשלתית בגורמים המופקדים על הסדר הציבורי.

במהלך הבחירות לנשיאות לא הביע המועמד ביידן (וגם לא מנהיג אחר של המפלגה הדמוקרטית) תמיכה בגורמים האחראים להשלטת חוק וסדר.  זו אינה טענה שהועלתה על-ידי גורמים ימניים קיצוניים, אלא על-ידי עיתונות מכובדת - סוכנות הידיעות רויטרס, העיתון USA TODAY, עיתוני שיקגו ופורטלנד – כולם התריעו על כך שביידן כמועמד לנשיאות לא זכה בתמיכה ( ENDORSEMENT) של ארגוני העובדים של המשטרה והוא איננו מציג פתרון להפרות מתמשכות של חוק וסדר (תוך כדי הצתות, אלימות, ביזה והרס) המכונות (כפי ש-CNN כינה אותן בלשון שמזכירה בדיחה גרועה) "ההפגנות השקטות". יותר מזה:  בתקופת הבחירות, המטה של ביידן תמך בפורעים שנעצרו במהומות (ראו הודעה של סוכנות הידיעות רויטרס) ופנה לתורמים שישלמו עבורם את דמי הערבות. אפילו המנחה בעימות המשודר בין שני המועמדים לנשיאות שאל את ביידן מדוע הוא אינו מציג עמדה ברורה, ובמקרה של פורטלנד פונה לראש העיר או למושל להרגעת המצב אחרי מהומות שנמשכו מאה ימים. ביידן טען אז שאין זה מתפקידו, ושלדעתו המושל וראש העיר "משתלטים על המצב". קשה להבין טענות כאלה מצד מי שרואה את עצמו כמנהיג ובעל השפעה במפלגה הדמוקרטית ובקרב המושלים וראשי הערים הנבחרים מטעמה, או לקבל את ההיגיון הטוען שמהומות בלתי נשלטות הנמשכות מאה ימים הן למעשה "שליטה על המצב". (ראו כאן, כאן, כאן וכאן)

גם לגבי השאלה שעלתה במהלך ההפגנות והמהומות, של הפסקת המימון או התמיכה במשטרה המנסה להתמודד עם הבעייה, התחמק ביידן מתשובה ברורה, כאשר מצד אחד מטה המפלגה הדמוקרטית אינו תומך בדרישה להסרת המימון ומצד שני ביידן נכנע לסאנדרס (ראה המניפסט המשותף שלהם, עמ' 57) בדרישתו ל"הכוונה מחדש" של המימון לטובת כוחות לא מזוינים שאינם שייכים למשטרה, שיפעלו לדעתם יותר טוב במצבי סכסוך במערכת האזרחית (ראו כאן, וכאן) דרישה זו באה במנותק מהמציאות, כאילו סכסוכים כאלה לא יכולים בקלות לגלוש לאלימות. 

במהלך העימות הטלוויזיוני בין המועמדים לנשיאות, גם כשנשאל על היחס לאלימות המופגנת על-ידי ארגונים ליברליים הקוראים לעצמם "אנטיפה", התחמק ביידן מתשובה וענה ש"אנטיפה" אינו ארגון או תנועה אלא "אידיאולוגיה, אמונה או דרך מחשבה", ולכן אי-אפשר לרסן אותה. אלה משחקי-מילים - מספיק לעיין במונח "אנטיפה" ב"וויקיפדיה" – כדי להבין מספר עובדות אשר נתמכות בעשרות ציטוטים ומראי-מקום: אנטיפה היא לא רק אידיאולוגיה, אלא גם מקבץ מגוון של תת-תנועות וארגונים הקשורים ביניהם לא רק בתחום האידיאולוגי אלא גם בתחום המעשי של החלפת ציוד, מידע וקשרים אישיים או דיגיטליים, אפילו אם אין ביניהם היררכיה צבאית או רשת-פיקוד מובהקת.  חלק (גם אם לא רוב) מפעולותיה של אנטיפה מערבות בצורה מפורשת אלימות מילולית, אלימות פיזית, התנכלות לאזרחים אחרים, נזק לרכוש, ועוד. חלק (גם אם לא רוב) מחבריה נחשבים על-ידי המשרד להגנת המולדת (DHS -   Department of Homeland Security) וגם על-ידי ה- FBI לאנרכיסטים קיצוניים בשל פעולותיהם. 

על שאלת ההגירה וביטחון הגבולות

על רקע כישלון מוחלט של ניהול מדיניות הגירה המעוגנת ומוסדרת באמצעות חוקים או באמצעים פיזיים בשטח (תחת הממשל דמוקרטי או רפובליקני), ועל רקע ההאצה המהירה בשני העשורים האחרונים של קצב ההגירה החוקית (ובעיקר הבלתי חוקית), הגיעה מערכת השליטה וניהול ההגירה ל"התפוצצות": בשל זרם מהגרים לא חוקיים, נכנסה המערכת העוסקת בהם לסחרור ואי-ספיקה. בתוך כל הכאוס הזה, המפלגה הדמוקרטית מתקשה לממש את עמדתה בנושא מדיניות ההגירה - בניית חומה לשמירת הגבולות ושמירה על "גבולות בטוחים" בכלל — נוכח רצונה (המוצהר או לא מוצהר) לשנות את המבנה הדמוגרפי בארה"ב, כך שגל ההגירה יתרום להתחזקותה בזכות הצטרפותם של מצביעים חדשים (הנקראים גם "חולמים", או DREAMERS) בגלל סיבות המוצגות כ"הומניות" בלבד. אין ספק שלכל מדינה יש זכות להגן על תושביה ועל גבולותיה, כולל ארה"ב. הבעייה היא מימוש החוקים הקיימים, עם חוסר יכולת  של הרשות המחוקקת (קונגרס וסנאט) לשנות את החוקים כך  שיתאימו לבעיות ולשינויים המתרחשים בשטח (בגבולות) בשני העשורים האחרונים.

בואו ונבדוק מה קרה בארה"ב בשני העשורים האחרונים, ובמיוחד בעשור האחרון. מכון המחקר PEW, מחקר של המרכז ללימודי ההגירה (CIS), פרסומי ביטאון של רשות משטרת-הגבולות (CBP) ו- DHS –  מצביעים כולם על הבעיות הבאות, שהחמירו בשני העשורים האחרונים, והאפשרויות להתקדם לפתרונן: (כאן,כאן,כאן): ארה"ב מהווה "אבן שואבת" למהגרים ומסתננים (כלומר: מהגרים חוקיים ולא-חוקיים); קיימת בעייה קשה של הגירה בלתי חוקית הכוללת הסתננות, והתחמקות או ריוויון של מנגנון בקשת מקלט שהלכה והחריפה לאורך שני העשורים האחרונים; המסתננים שנעצרו, המשוחררים לפי החוק הקיים לפני העמדה לדין, נעלמים ואינם מתייצבים להישפט; הפשיעה בקרב המסתננים בעייתית בפני עצמה; כיון שמערכת האכיפה אינה מצליחה להתמודד עם הבעייה, הרי הפעלה נכונה של החומה שנבנית יכולה לעזור בזיהוי ומניעה של הסתננות. זוהי השקעה הנחוצה לצורך השגת שליטה על כניסתם של גורמים לא רצויים, כולל פושעים, מחבלים וטרוריסטים  למיניהם.

בעיית ההגירה הלכה וגברה במשך שני העשורים האחרונים: (כאן, כאן, כאן וכאן) :  14 מיליון מהגרים —  חוקיים ולא חוקיים — נכנסו לארה"ב בעשור הראשון (2000-2010), מספר שהיווה אז שיא של כל הזמנים. הגירה זו התרחשה למרות עלייה של שיעור האבטלה בארה"ב, כלומר ללא צורך ברור מבחינת הכלכלה האמריקאית ובמנותק מצרכי ארה"ב או מיכולתו של שוק העבודה לקלוט זרם כזה של הגירה.  החלק הלא-חוקי של המהגרים היווה יותר משליש מזרם ההגירה— כמעט 5 מיליון איש!  להשוואה, במאה השנים שעד 2010 היקף ההגירה הלא-חוקית עמד על כ-11 מיליון (מתוך 40 מיליון מהגרים).  נקודה נוספת: כיון שלא הייתה הכוונה מרכזית, למעלה מ-65% מהם היגרו ביוזמתם ל-6 מדינות בלבד בארה"ב ושינו בכך לחלוטין את המאזן הדמוגרפי בהן (ביניהן: טקסס, פלורידה, ג'ורג'יה, צפון קרוליינה, פנסילבניה, אילינוי -- כולן מדינות "מתנדנדות" בהצבעה למפלגה דמוקרטית או רפובליקנית, שהפכו למדינות "מפתח" בבחירות האחרונות לנשיאות).

בתקופת כהונתו של הנשיא אובמה (2016-2008) הגיע מספר המהגרים הלא-חוקיים ל- 10.7-12.2 מיליון, כלומר הוא נשאר כמעט יציב במחצית הראשונה של העשור השני של המאה הנוכחית , גם ההגירה בכלל התמנתה ברובו של עשור זה. אולם, בסוף העשור, שלוש שנים לאחר כניסתו של הנשיא טראמפ לבית הלבן חלה "התפוצצות" של זרם מהגרים לא-חוקיים והמערכת אשר עוסקת בהם נכנסה לסחרור ואי-ספיקה.  ההתפוצצות של זרם המהגרים, מסתננים ולא-חוקיים (יותר מהכפלה ב-2019 לעומת 2018, ופי שלוש מ-2017), המתקרבת למיליון "מפירי חוק" בשנה — קשורה בעיקר לנסיונות מעבר לא-חוקיים של משפחות, אבל גם  של יחידים וקטינים ללא ליווי משפחה, כנראה על רקע הידרדרות המצב הכלכלי במדינות מרכז אמריקה (המשולש הצפוני של הונדורס-גואטמלה-אל סלבדור). טראמפ הצליח בשנה האחרונה לכהונתו להשתלט על גל זה, בשורה של פעולות שכללו הפעלה של משטרת ההגירה, מימוש ההגבלות שאיפשרו לו החוקים הקיימים, הסכמים עם מקסיקו לשליטה על הגבול, בנייה מאסיבית ומזורזת של החומה בגבול מקסיקו עם מימון מתאים לכך. פעולות אלו גררו ביקורת קשה מצד כל פלגי המפלגה הדמוקרטית, שמרנית וליברלית כאחד.

 לעומת זאת, הפעולות בהן נקט הנשיא ביידן להסרת ההגבלות שהפעיל הנשיא טראמפ על ההגירה (כולל הפסקת בניית החומה, התרת וביטול הגבלות המעבר בגבול אשר תואמו עם מקסיקו - כדי להציג יחס יותר "הומני" לילדים/נערים המסתננים "ללא ליווי ההורים" [UAC]) - הביאו ל"התפוצצות" מחודשת זו של הסתננות ילדים שיצאה לחלוטין משליטה והגיעה בראשית 2021 להכפלת ושילוש יחסית ל-2019,  עם תחזית שנתית של 130-250 אלף ילדים, ולקצב כללי של ההגירה הלא-חוקית בחודש פברואר 2021 של 100 אלף בחודש. קצב זה מוביל לתחזית שנתית של מעל למיליון מהגרים לא-חוקיים בשנה, עם שבירת והכפלת השיא הקודם בהגירה כזו (השייך לעשור הראשון של המאה הנוכחית). 

בעייה מיוחדת יוצרים המסתננים אשר ממשיכים להישאר לא-חוקיים: מסתננים אשר נעצרים לאחר "גניבת הגבול" ומשוחררים לפי החוק הקיים לפני העמדה לדין, נעלמים ואינם מתייצבים להישפט. מאז "אסון התאומים" (2001) אחוז המתחמקים משפיטה (FTA) עלה (כבר ב-2017) לכמחצית מהמסתננים. כלומר, תופעה זו איננה קשורה דווקא לתקופת נשיאותו של  טראמפ - היא קיימת מאז קיום מערכת משפט זו מתחילת שנות ה-80'. תופעת ההתחמקות ממשפט (FTA) היא ייחודית למעברי הגבולות, ואיננה קיימת בשום בית משפט פדרלי אחר בארה"ב. רק רבע מהמסתננים הנעצרים חוזרים למשפט. כמחצית מהילדים המסתננים ללא ליווי הורים" (UAC) – אינם מתייצבים להישפט. גם  תופעה זו איננה קשורה דווקא לתקופת כהונתו  של  טראמפ והתרחשה כבר בשנות כהונתו של אובמה. שום ממשל בארה"ב לא הצליח להביא את המערכת החוקית והארגונית לשלוט בהגירה החוקית והלא-חוקית, וארה"ב לא התאימה את עצמה עדיין למצב  הנוכחי של הגירה בלתי נשלטת. האיזון בין הרצון לחירות ולקליטת הגירה לבין שמירה על חוק וסדר חייב להיות מושג.

גם הפשיעה בקרב המסתננים הלא-חוקיים היא בעייתית. לפי הערכה של ה- DHS, למעלה מ- 800 אלף מתוך 11 מיליון מהגרים לא-חוקיים הם מבצעי עבירות ופשעים. אם מוסיפים לכך  שבעשור 2013-2003 גורשו מארה"ב 3.7 מיליון מהגרים לא-חוקיים שמתוכם 700 אלף ביצעו עבירות או פשעים – הרי שבהערכה זהירה, כמות הפשיעה שהייתה יכולה להיות משויכת ל"מורשעים" המגורשים כל עשור היא בסדר גודל  של מעל לחצי מיליון לעשור!! כבר לפני עשור, החל מ- 2010, אחוז המגורשים "מבצעי עבירות ופשיעה" מכלל המגורשים עבר את 50%, והוא מטפס בהדרגה ל- 60%.

לסיכום, יש הרבה שאפשר וצריך לעשות בנוגע למשבר ההגירה, אבל ההצלחה תלויה בשיתוף פעולה מכל קצוות הקשת הפוליטית כולל חקיקה מתאימה הדורשת שיתוף פעולה בין הדמוקרטים לרפובליקנים (ראו כאן): ראשית, יש למצוא את הדרך לשלוט בגבולות – אם ביצירה ואכיפה של חוקים מתאימים ואם באמצעים הנדרשים לכך. שנית, יצירת מכשול פיזי חייבת להיות חלק מהאמצעים. שלישית, יש לדאוג להקצאת תקציבים נדרשים לכך, ואם נדרש –לדאוג להקצאת כוח אדם. ורביעית,  יש לבודד פושעים ומסתננים שאינם מתייצבים למשפט כדי לטפל בבעייה בצורה אפקטיבית. כל זמן שהמצב הכלכלי במרכז אמריקה, מערכת השפיטה בגבולות, חוקי ההסגרה וחוקי בקשת המקלט לא ישתנו, או שלא יהיה אמצעי פיזי (כמו משטרה יעילה או חומה) המונע הסתננות בשטח — אין פתרון נראה לעין לבעייה עצומה זו.

העמדה בנוגע לבעייה הבין- גזעית

כאן ההבדלים בין הגישה הליברלית-דמוקרטית לעומת הרפובליקנית-שמרנית, אינם כה ברורים ומוחלטים. אמנם הרפובליקנים דוגלים בגישה יותר שמרנית שאינה תומכת בשינויים, אבל מצד שני דווקא משטרו של טראמפ הרפובליקני הביא לשיפור מצבם הכלכלי של כל המיעוטים (כולל שחורים והיספניים), עם רמת האבטלה הנמוכה ביותר שנמדדה בדורות האחרונים. הקשר של המפלגה הרפובליקנית עם קבוצות מיעוטים נבנה והתחדש לאחר יותר מעשור שכלל בתוכו את תקופת נשיאותו של אובמה, שלא הצליח לעזור ולשפר את מצבם של המיעוטים. דווקא טראמפ הצליח להוריד את שיעור האבטלה בקרב כל קבוצות המיעוטים, והם הצביעו לו בתמורה (אחוז המצביעים השחורים הוכפל, ומצביעים היספניים זנחו במדינות הדרום את הדמוקרטים) בצורה שהעניקה למפלגה הרפובליקנית מאחזים לא צפויים במדינות הדרום (כולל צפון ודרום קרוליינה, פלורידה, טקסס).

העמדה האמיתית של מייצגי האידיאולוגיה הדמוקרטית מעורפלת ולא עקבית, לא רק לגבי מימון או שינוי המשטרה בנוגע ליחס לשחורים, אלא גם בנוגע לשאלה הגזענית בכלל או להפרדה הגזעית. הביקורת המושמעת על עמדת הדמוקרטים, המבוטאת בערים כמו שיקגו אשר נתונות לשליטתם, היא שהם אינם דואגים לחוק וסדר או למיגור הפשע בערים אלה, ושהם אינם נותנים בידי המיעוטים כלים ליציאה ממצבם הסוציאלי הגרוע. הביקורת היא גם על כך שהמשנה הדמוקרטית תומכת ב- EQUITY בניגוד ל- EQUALITY, כלומר במתן-יתר של משאבים ליצירת שוויון בחינוך וכלכלה במקום להבטיח שוויון אפשרויות.

יתכן שהבלבול הזה בעמדה הדמוקרטית מבטא את מה שברור לכל – פיצול המפלגה הדמוקרטית לשני פלגים: הפלג המרכזי המתון ופלג שמאלי קיצוני. שני הפלגים האלה חברו רק כדי לנצח בבחירות ולהביס את טראמפ, והאג'נדות שלהן שונות לחלוטין. הדוגמא הטובה ביותר היא ההתנצחות הפנימית בין הדמוקרטים בענייני גזענות והפרדה גזעית, כפי שהתבטאה בבחירות המוקדמות של המפלגה הדמוקרטית, כאשר ביידן וסגניתו לעתיד הופיעו מתנגחים ומתנצחים בנושאי גזענות והפרדה גזעית.

ביידן עצמו "מתנדנד" לאורך השנים בין מרכז שמרני לשמאל רדיקלי, כדי להישאר במרכז התמונה הפוליטית במפלגה. דעותיו לאורך השנים משתנות לפי צורך לחבור עם המרכז המתון-שמרני או השמאל הקיצוני – בנושאים כלכליים (לחבור עם סאנדרס), בנושאי מימון המשטרה והרשות המבצעת (שוב, חיבור עם סנדרס), בנושא בית המשפט העליון (להגן על מינוי השופט קלרנס תומאס השמרן ולהכפיש את הטוענת נגדו אניטה היל), בנושאי ההפרדה הבין גזעית (הוא היה מוכן אפילו לחבור עם ראשי גזעני ה-KKK [קו-קלוקס-קלאן] בעבר, אותם הספיד אישית ונאם במסגרת הלוויותיהם)(כאן,כאן,כאן).

** פרופ' (אמריטוס) סידי הוא רופא שבילה תקופות ארוכות בארה"ב