על מה הזעם?

 

ייתכן שמדינת ישראל הדמוקרטית נושמת את נשימותיה האחרונות. השינוי החוקתי שעומד על הפרק עלול לקבל את אישורה של הכנסת למרות ההתנגדות הציבורית הבולטת ולהביא - גם אם בהדרגה, בסידרת מהלכים חקיקתיים - ליצירת מדינה אחרת. תקום הרפובליקה השנייה של ישראל, בעלת משטר שונה. היא תהיה שונה באופייה, בהגדרת מטרותיה, וכנראה גם בגורלה, ממדינת ישראל שבה חיינו עד כה.

בעקבות שתי רשימות אישיות שהעליתי בבלוג זה בחודש שעבר שעניינן פוליטי (ראו: "עלה בידו" – מה הלאה? כאן, ו-"זכור את עמלק!", כאן) קיבלתי תגובות לגבי הטון התוקפני שבו נקטתי בהתייחסות לתומכי מהלכי החקיקה, טון שהיה לדברי המגיבים שונה מזה השקול שהיה נהוג ברשימותי בעבר. אני מקבל הערות אלו: אני מודע לכך שאירועי החודשיים האחרונים ממלאים אותי זעם, ותחושה זו באה לידי ביטוי בשתי הרשימות לעיל.

על מה הזעם? הוא איננו בגלל עצם עלייתו מחדש של נתניהו בראש ממשלת "ימין-על-מלא" – אלו הן תוצאות לגיטימיות של הבחירות האחרונות ושל הצלחתו של נתניהו לגבש קואליציה של 64 חברי כנסת. הוא גם איננו בגלל שהממשלה הזו צפויה לנקוט במדיניות שאני מתנגד לה – לזה אני רגיל כבר שנים רבות. זה גורלו של מי ששייך למיעוט; זהו המחיר של הצורך לגבש קואליציה יציבה: הצורך להתפשר עם בעלי דעות אחרות. לכן חייתי עד-כה בשלום עם המציאות הבעייתית, במדינה שמתקיימת בה כפייה דתית חונקת, במדינה הנתונה בסכסוך טריטוריאלי רב-דורי עם העם הפלסטיני ואיננה נוקטת יוזמות לסיום הסכסוך למרות שבכך היא מסכנת את עתידה, במדינה המתהדרת בכלכלה ליברלית פורחת ומפקירה אגב כך את השכבות החלשות של החברה לעתיד קודר וללא מתן הזדמנויות אמיתיות לצעירים. לכל אלה אני כבר רגיל: העדפותי אינן חופפות את אלו של הקואליציה. אז מה שונה הפעם? השינוי לעומת העבר הוא שהגוש הפוליטי שניצח בבחירות האחרונות החליט לא רק לממש את הבטחותיו לבוחרים ולהכתיב את המדיניות הנראית לו בכפוף לחוקי המשחק הקיימים, אלא לעשות זאת גם בניגוד לכללי המשחק הקיימים על-ידי שינוים. אין יותר חוקים! הגוש שניצח בבחירות מנצל את החולשה המובנית של המשטר הדמוקרטי לריסוק הדמוקרטיה הקיימת. זה יביא לסיום חייה של הרפובליקה הישראלית הראשונה ולעלייתה לבמה של רפובליקה ישראלית חדשה, שונה, שבה ייתכן שהדעה הקובעת תהיה תמיד של מי שניצח בבחירות של 2022.

המהלך הזה לא נעשה בדרך מכבדת, של הכרעה דמוקרטית המכירה גם בקיומו של המיעוט ובאפשרות שהגלגל יכול בעתיד להסתובב אחרת. הוא נעשה כאקט של רמיסה, כתקיעת אצבע בעין היריב הפוליטי. הוא נעשה תוך צביעת מחנה פוליטי אחד כיהודי, ציוני, נאמן למדינה, והמחנה האחר כלא-יהודי, לא ציוני, לא נאמן למדינה. בעתיד – ויש לרשותנו שפע של דוגמאות היסטוריות – המחנה האחר אולי יהיה אפילו גם לא לגיטימי. לכן בעיני זה איננו עוד מאבק פוליטי על דעות, ויכוח על דרך – זוהי הכרזת מלחמה. מלחמת אזרחים. לא הייתי זקוק לנאומו של ח"כ אמסלם כדי להבין זאת – הדבר עולה מהתבטאויות של כל ה"שופרות" של הקואליציה. כך, היריעה הלאומית שהוטלאה במאמץ של עשרות שנים על-ידי התנועה הציונית באמצעות קיבוץ גלויות ובניית כור היתוך כל-כך אפקטיבי – ראו את מדינת ישראל, את צה"ל, את פריחת השפה והתרבות העברית – נקרעה לגזרים. ולא מכורח – מבחירה חופשית המונעת על-ידי אינטרסים מגזריים. מסתם ישראלים הפכנו כולנו לדתיים וחילוניים, לאשכנזים ומזרחיים, למבוססים ומוחלשים, לשמאל וימין. הלאה הסולידריות והערבות ההדדית: "איש לאוהליך, ישראל".

לרפובליקה הישראלית השנייה, זו שאולי תקום בעקבות יוזמת החקיקה, אין באמת תוחלת חיים. היא תהיה לעומתית, תוצר של צנטריפוגה עממית המשליכה קבוצות שונות לכיוונים נפרדים. היא תשאף להדתה, להגברת הכפייה הדתית ולחיזוק המונופול של הזרם האורתודוקסי על הממסד הדתי, ובכך תרחיק מעליה קהילות יהודיות מחו"ל. היא תחתור למימוש השליטה היהודית הפיזית על כל שטחי ארץ ישראל ובכך תקטין את הסיכוי להשגת הסכמים אזוריים גיאופוליטיים ואולי אף תביא למלחמה, אם בגלל החיכוך היומיומי האלים בשטחים ואם בגלל הבערת הסכסוך הבין-דתי לכדי פיצוץ. היא תמשיך בניסוי הנואל וחסר-הסיכוי של האוכלוסייה החרדית לחיות על חשבונם של אחרים תוך היעדרות משוק העבודה והשתמטות משירות הביטחון. היא תצמצם את זכויות הפרט ובכך תרחיק את עצמה ממדינות המערב ומהקהילות היהודיות שם. ללא ביקורת שיפוטית אפקטיבית של בג''צ, יועצים משפטיים בלתי-תלויים ושומרי סף – המדינה תהיה בהכרח יותר מושחתת; זה איננו מקרה שכל-כך הרבה פוליטיקאים הסתבכו בפלילים. ירידת קרנה הדמוקרטית והליברלית של ישראל תפגע במשק ותסיג את כלכלת ישראל לאחור שנים רבות, בעיקר לאור העובדה שמדובר במשק פתוח שאיננו נשען על ענפים מסורתיים של חקלאות ותעשייה אלא על ענפי ידע ושירותים שרגישים לתפיסת מעמדה של ישראל בעולם וליציבותה המשטרית. בחברה הישראלית עצמה היא תכבה את הניצוץ, את תחושת הסולידריות, את הערבות ההדדית. היא תגרום לגוויעת המודל של "צבא העם" המבוסס על גיוס חובה, התנדבות ושירות מילואים. אין למדינה כזו אופק אמיתי, וייתכן שרק כישלונה – בסערה או בגסיסה מתמשכת - יביא להקמת רפובליקה אחרת, שונה: הרפובליקה השלישית.

מה יהיה הנזק מהניסוי ההזוי הזה שאליו נכנסת ישראל תחת הסיסמאות הנבובות "העם אמר את דברו"? הוא יכול להיות עצום, מתמשך. לא ברור גם עד כמה התהליך הוא רברסיבילי, כלומר עד כמה מהפך פוליטי שיביא בעתיד לביטול ההפיכה החוקתית יוכל להשיב את ישראל לתוואי המקורי שלה. בעולם שלנו, שבו דעה גוברת על מידע, גם אינני בטוח מהי יכולתם של האירועים ההיסטוריים להשפיע על עמדות הציבור: ייתכן שמנגנון המשוב הלוגי אבד בגלל פופוליזם.

ייתכן שאני טועה והמהלך החקיקתי יסתיים בכלל בקרוב בכישלון היוזמה, אם בגלל לחץ אזרחי, לחץ חיצוני, או התפתחויות כלכליות מאיימות. ייתכן, לחילופין, שהיוזמה תעבור, אבל הממשלה לא תצלח את שנתה הראשונה ונגיע למערכת בחירות נוספת מוקדם מהצפוי. בכל מקרה, כשם שוולדימיר פוטין, שחשב שיצליח לכבוש את אוקראינה בפלישת-בזק ולהפוך אותה לחלק מהאימפריה הרוסית החדשה, העיר למעשה את האומה האוקראינית – כך "ממשלת החורבן" של נתניהו בהתקפתה על המשטר הדמוקרטי מקימה למעשה את המחנה הנגדי בישראל. ראו את התחייה של המחאה העממית (שהפכה להתנגדות), את היכולת של מחאה עממית שאיננה מונהגת על-ידי דמות מרכזית או גופים פוליטיים ממוסדים להתארגן ולהתנהל באפקטיביות, ואת ההצטללות המהירה של הבנת הציבור את הערכים האמיתיים העומדים תחת התקפה.

ההצעות על פשרה שיוצאות מבית הנשיא ומחלק מההנהגה הפוליטית של האופוזיציה (שהתחוורה כלא-רלוונטית באירוע הזה) אינן קבילות לטעמי. ההתקפה האלימה של המחנה החרדי, המחנה המתנחלי והמחנה האורתודוקסי על הדמוקרטיה הישראלית חשפו לעין כל קרע שאיננו ניתן עוד לאיחוי. אין על מה להתפשר כי המרצע יצא מן השק: פני הקואליציה להחרבת הדמוקרטיה הישראלית, זה יקרה על אפינו ועל חמתנו. תנועת ההתנגדות איננה לגיטימית בעיני השלטון: לפי דובריו, היא לא יותר מאספסוף אנרכיסטי הממומן על-ידי שונאי ישראל. לא עובר כמעט יום ללא יוזמה נוספת שמנסה לחסום את המסורת הדמוקרטית שהתבססה בישראל, לרבות יוזמות לפגיעה בחופש הביטוי. זוהי הכרזה על מלחמה כוללת בתנועת המחאה. לכן, אם וכאר יצליח מחנה המחאה להדוף את ההתקפה על הדמוקרטיה נצטרך להתנתק מהסדרי העבר, אלו שהעדיפו פשרה ושלום בית על פני עקרונות, ולהגדיר מחדש את אופיה של מדינת ישראל: מדינה חילונית, דמוקרטית, המעניקה שוויון זכויות לכל תושביה, החותרת לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים באמצעות היפרדות טריטוריאלית, החותרת להשתלבות במזרח התיכון באמצעות הסכמים אזוריים, והשואפת להוות מודל של צדק חברתי.