יום שני, 16 בספטמבר 2019

הבחירות מחר הן מהלך ביניים

שמעתי מגישי חדשות מדברים על כך שב-17.9 יתקיים 'סיבוב שני' של בחירות 2019. אני חושב שהם טועים, וזו אינה טעות מילולית בלבד: המושג 'סיבוב שני' קשור בדרך-כלל לבחירות ישירות, בהן התהליך אמור לייצר מנצח יחיד (winner takes all). הכלל הוא שבאין הכרעה חד-משמעית - חוזרים על תהליך ההצבעה כשהפעם משתתפים בו רק שני המובילים של הסיבוב הראשון, כדי להכריע ביניהם. זה איננו המקרה בבחירות שתתקיימנה כאן מחר: שיטת הבחירות בישראל אינה אישית ואינה מחייבת שראש הממשלה יהיה זוכה יחיד בבחירות, אלא הנוהג הוא לגבש קואליציה שתבטיח יציבות פוליטית. לכן הבחירות של ספטמבר 2019 אינן 'סיבוב שני', ואפילו אינן תוצאה של כשלון של ראשי המפלגות המובילות לגבש קואליציה: זהו מקרה חסר-תקדים בישראל שבו מנהיג פוליטי שקיבל מנדט מהנשיא לבנות קואליציה וכשל - אינו מחזיר את המנדט לנשיא אלא פועל לביטול תוצאות הבחירות לכנסת כי הן לא נשאו חן בעיניו, וכופה על המערכת בחירות חוזרות באמצעות החלטה של הכנסת להתפזר. זהו שלב חדש בפרשנות של המושג 'העם אמר את דברו' - הפוליטיקאים אינם מקבלים את הכרעת העם (והייתה הכרעה!) אלא כופים עליו בחירות חוזרות.
הבחירות של ה-17.9 אינן בחירות אידיאולוגיות. במערכת הבחירות המסתיימת היום לא קיים בכלל מצע למפלגות הגדולות, או שהוא תחליף-מצע שנתפר בחיפזון ואד-הוק לבחירות הנוכחיות. כך, השאלות הגדולות העומדות בפני החברה הישראלית והעמדות השונות לגביהן אינן באות לידי דיון ואין הכרזה על התחייבות (למעט שימוש בסיסמאות קליטות והתחייבויות שאפילו השומעים אינם מאמינים להן). זה לא נובע מכך שאין יותר שאלות גדולות וחשובות או מכך שאין לגביהן עמדות וחילוקי דעות - זה נובע מכך שהבחירות הפעם הן בחירות אישיות. זה נתניהו או לא נתניהו, או כפי שהוא מעדיף להציג זאת למחנהו: זה 'אנחנו' או 'הם'.
למעשה, זה אפילו לא על זה: כל המערכה היא רק על חילוצו של נתניהו מהתהליך המשפטי הצפוי לו. המועד המתוכנן של הבחירות לכנסת ה-21 היה נובמבר 2019. הבחירות הללו הוקדמו לחודש אפריל לא בגלל סיבות מדיניות או פוליטיות, אלא כדי לסכל את הגשת כתבי האישום על-ידי היועץ המשפטי לממשלה ובכך להחליף את התהליך השיפוטי המקובל בסוג של שיפוט על-ידי הבוחר. המהלך לא צלח באפריל, שכן נתניהו לא הצליח לגבש קואליציה בראשותו שתגן עליו מפני המהלכים המשפטיים הצפויים. הבחירות החוזרות (הפעם לכנסת ה-22) הן סירוב שלו לקבל את התוצאות של הבחירות הקודמות. השאלה היחידה שחשובה במערכת הבחירות הנוכחית היא אם נתניהו יכול להמשיך להיות ראש ממשלה במצב שבו גובשו נגדו שלושה כתבי אישום פליליים (בכפוף לשימוע), או שהוא אינו יכול להיות ראש ממשלה במצב זה. כל שאר המושגים הנזרקים לחלל האוויר - שמאל, ימין, ערבים, אירן, חמאס, סיפוח חלק משטח יהודה ושומרון - אינם נושאים אמיתיים אלא סיסמאות שתפקידן לשלהב את התומכים, לקרוא לנאמנים אל הדגל. זה נכון גם באופוזיציה, שמתקשטת באמירות חברתיות וליברליות שאין מאחוריהן 'בשר' ובוודאי שלא תוכנית אופרטיבית אמיתית.
התופעה המדאיגה במציאות הישראלית היא התדרדרות כללית של השיח הפוליטי. לא רק שאין מצעים ברורים ואין מאבק על רעיונות ולכן גם אין התייחסות לשאלות האמיתיות שישראל עומדת בפניהן - אין אפילו מפלגות יציבות. ממערכת בחירות אחת לשנייה משתנות המפלגות עצמן - נולדות, מתפרקות ומתמזגות - ובוודאי אלו העומדים בראשן. חלק מהמפלגות אינן דמוקרטיות והרכב הרשימה שלהן לכנסת אינו משקף קבוצה רעיונית או שותפות אמיתית לדרך אלא יותר קישוט לראש הרשימה. מועמדיהן לכנסת אינם מנהיגים פוליטיים, לא פוליטיקאים מקצועיים ולא עסקנים, אלא ידוענים, ושיבוצם ברשימה נעשה משיקולים של שיווק תדמיתי. 'שכירי חרב' אלה מציעים לעיתים את שירותיהם למפלגות מתחרות - סוג של מכרז.
מה צריך להיות השיקול שלנו בהצבעה מחר? אם אנחנו משתתפים במשאל-עם בעד/נגד נתניהו - למה לנו לדבר על דברים אחרים? מדוע להתעמק בשאלות לגבי זכויות הקהילה הלהט"בית, אפלייה מיגדרית, זכויות המיעוט הערבי, גורל השטחים, אפלייה מתקנת לקבוצות אוכלוסייה מוחלשות? בואו במקום זאת נענה ישירות לשאלה הנשאלת - זו על נתניהו. בעד, או נגד. זה ברור לנתניהו, שעוסק בליקוט כל רסיסי הימין אל מפלגתו, וזה ברור למפלגת 'כחול-לבן', שעוסקת בהעברת כל רסיסי השמאל אליה. כל היתר או צועקים 'געוואלד' (שירת הרסיסים), או מנסים להצדיק פלגנות בנימוקים של הבדלים אידיאולוגיים, או מייצגים ללא בושה אינטרסים מגזריים (מפלגות דתיות, מפלגה "רוסית"). דעתי (הפרטית) היא שיש לענות ישירות על השאלה שבעטיה מתקיימות הבחירות הללו ולוותר על הנימוקים (המצויינים, כנראה) לשמירה על ריבוי מפלגות. הספק שמטילים ביכולותיהם ובנחישותם של מנהיגי 'כחול-לבן' נראה לי מיותר כי מדובר ברשימה שתפקידה היחיד הוא להציע לבוחר אלטרנטיבה מיידית להמשך שלטונו של נתניהו. היא הוכיחה באפריל שיש לה פוטנציאל אלקטורלי לעשות זאת, ואין לה אלטרנטיבה בשלב זה.
תוצאה אפשרית של הבחירות היא שנתניהו לא יצליח להקים ממשלת-ימין בראשותו, ותקום ממשלה אלטרנטיבית. הדיון בכתבי האישום של נתניהו יעבור אז (סוף-סוף) מהמישור הפוליטי למישור המשפטי. זה לא אומר שנושא כתבי האישום יורד מבמת חיינו - ייתכן שנראה עוד הרבה התפתחויות משפטיות והרבה מאבקים. זה גם לא אומר שגלי ההדף של המלחמה המשפטית הזו לא ישפיעו על הפוליטיקה. אבל זה אומר שהממשלה החדשה יכולה סוף-סוף להתפנות ולעסוק בשאלות החשובות של החברה הישראלית במקום לעסוק בלעדית במיגונו של נתניהו מפני זרועות החוק.
אפשרות אחרת היא שנתניהו יצליח להקים ממשלה בראשותו. במקרה כזה המאבק כנגד כתבי האישום ימשיך במישור הפוליטי. זה אומר שהכנסת הבאה תעסוק גם היא בחסימת מערכת המשפט, זה אומר שהכנסת הבאה תהווה גם היא חותמת-גומי לצרכיו האישיים של נתניהו, זה אומר שתימשך חקיקה שמטרתה היא מיגונו של נתניהו. זה אומר בהכרח שהתהליך של החרבת הדמוקרטיה יימשך: נתניהו טרם סיים 'לשרוף את המועדון'.
אני סבור שבכל אחת מהתוצאות לעיל אין מדובר בהכרעה, הארץ לא תשקוט ואין סיכוי שנחזה בקדנציה מלאה של הכנסת ה-22. במקרה ש-'כחול-לבן' תעמוד בראש קואליציה יימשכו מתחים פנימיים בקואליציה ואפילו במרכיביה (לרבות 'כחול-לבן' עצמה), ונגיע בשלב כלשהו לבחירות חוזרות. בחירות אלו (לכנסת ה-23) יחזירו אותנו אולי לשאלות האמיתיות שישראל ניצבת מולן, ולמבנה פוליטי שונה מזה הנוכחי (גם בליכוד יחולו כנראה שינויים משמעותיים שנדחו בינתיים בגלל ההתגייסות להגן על נתניהו). במקרה שנתניהו יעמוד בראש ממשלת ימין יימשך הקרב להגן עליו מתהליכים משפטיים ויימשכו צעדים חקיקתיים לצמצום שלטון החוק, אבל המאמץ נועד לכישלון ובמוקדם או מאוחר יגרום התהליך המשפטי לפרישתו של נתניהו ובעקבות כך לבחירות חדשות. אם אכן אני צודק, מדובר מחר בעצם בבחירות מוקדמות, במהלך ביניים - לא בהכרעה על שאלות יסוד.